"כמה זה עלה לך?" שאלה ליאת בת ה=4 את דודתה כשזו העניקה לה את מתנת יום ההולדת. סיטואציה מביכה? השאלה היא אם הילד עצמו יודע זאת. כשילד אומר לשכן "אתה מטומטם" או צועק ברחוב על אמא שלו "את אמא רעה", הורים רבים נוטים לוותר באותו הרגע. הם אינם חושבים שמאותו אירוע נקודתי, הילד יפיק שנימוסים שמורים לטרחנים בלבד וירחיב את טווח החוצפה האישית שלו.

"הקניית נימוסים היא, למעשה, הדרך הבסיסית ללמד את הילד התחשבות בזולת", אומרת צאלה מיינרט, ראש תחום הורות ומשפחה במכללת "סמינר הקיבוצים". "התנהגות מנומסת היא ביטוי לערך כבוד האדם, להבנה שגם הזולת קיים. ילד המתנהג בנימוס מבין כי עומד מולו אדם בעל זכויות ורגשות ממש כמו שלו".

רונית שרף, פסיכולוגית התפתחותית, מסבירה כי הקניית נימוסים היא חלק מתהליך החינוך. "נימוסים משמע התנהגות לפי הקודים הנהוגים בחברה שאתה גדל בה. במקרים רבים, הקודים מתעצבים אפילו לפני האישיות. על פי פרויד, החברה עוסקת באילוף הילד ומלמדת אותו להשתלט על הדחפים שלו. למשל, להימנע מלהצביע על אדם חריג במכולת או לוותר על האמירה 'אמא מכינה אוכל יותר טעים ממך'".

ניתן לחלק את הנימוסים לשלושה תחומים:

1. נימוסי שולחן - כללי ההתנהגות בעת הארוחה, כגון אכילה בסכין ובמזלג.
2. נימוסי שיחה - כל הגינונים הקשורים בפנייה לאחרים.
3. נימוסים הקשורים להופעה החיצונית - קודים של לבוש באירועים שונים.

ילדים אינם נולדים בעלי נימוסים, החוכמה היא לשמש להם דוגמה אישית. "אפשר להזכיר לילד מהבוקר עד הערב שצריך לדבר יפה, השאלה היא איך אנחנו נתנהג אם יעצור אותנו שוטר או אם מישהו יעקוף אותנו ברכב", טוענת מיינרט. "כדי שהילד ירכוש נימוסים, עלינו לשמש לו מודל לחיקוי ובמקביל לדבר אליו בכבוד ובגובה העיניים".
בחדר המורים ובמגרש הכדורגל

סמדר לרר, מנחה הוליסטית ואמא של הדר (11) ודור (8), מסכימה עם מיינרט. "אני משתדלת לדבר בכבוד אל הילדים ולעולם לא מקללת. ברור לי שהילדים מפנימים את ההתנהגות שלי".

דור אף פעם לא קילל או קרא לך בשעת מריבה "מטומטמת"?
"אף פעם לא, אצלנו בבית לא מקללים. ייתכן שהוא יאמר 'מטומטמת' לאחותו בשעת כעס, אבל הוא יודע שאני לא מסכימה לכך. אם הוא יעשה את זה - הוא יצטרך להתנצל על הדברים".

מהדברים שלך עולה, כי יש הבדל בין היחס שלו למבוגרים לבין היחס שלו לילדים?
"בהחלט, ילד צריך לדבר בכבוד להוריו ולמוריו וגם לחבריו ולאחיו, אבל ברור לכולנו שיש הבדל, בדיוק כפי שהוא אינו חייב להשתמש באותה שפה בחדר המורים ובמגרש הכדורגל".

"נימוסים קשורים קשר הדוק לתקשורת הבינאישית בבית", אומרת מיינרט. "לכן כדאי להדגיש ולומר 'כך מדברים אצלנו בבית', 'אנחנו לא מרימים את הקול', 'אצלנו בבית אומרים תודה, בבקשה וסליחה'. בנוסף נימוסים כוללים דיבור בעברית תקינה - כל אלה דברים שיונקים בבית".

אם נדמה שנימוסים הם גחמה השמורה לאלה המתעקשים לשמר גינונים שאבד עליהם הכלח, שרף מסבירה בנימוס שההפך הגמור הוא הנכון: "נימוסים עוזרים לנו לשרוד חברתית, לא להיתקע עם כל מצב וכל סיטואציה. ניתן להבחין בטביעת יד של המשפחה בחינוך הילדים. כל משפחה עורכת פרופיל של סדרי העדיפויות הנכונים לה, של הערכים החשובים לה. יש משפחות שקללות לא נכנסות אליהן הביתה, אבל כן ישתו בהן ישירות מן הבקבוק ולא ימזגו לכוס. לעומת זאת, משפחות אחרות יקפידו בצורה נוקשה על אמירת 'תודה', 'בבקשה' ו'סליחה', אבל לא ישנה להורים שהילד לובש מה שהוא רוצה".
בלי ספר חוקים

ד"ר דבי גולדן, אנתרופולוגית ומרצה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה במגמת חינוך, חברה ותרבות, טוענת כי טביעת האצבע המשפחתית חזקה במיוחד, כיוון שבארץ לא נבנה קוד נימוסים משותף לכלל החברה הישראלית. "קיימים קודים תרבותיים שהעולים הביאו איתם מארצות המוצא שלהם, אולם לא נבנה קוד משותף ניטרלי. הכללים הברורים של קוד לבוש מסוים ופנייה בדרך מסוימת למבוגר, שליוו את המשפחות האשכנזיות והמזרחיות בבואן לארץ, אבדו. גם הדת אינה מספקת משענת חזקה לכך, כיוון שהחברה הישראלית חילונית ברובה. באנגליה, למשל, המרחב הציבורי ברור מאוד. לכולם ברור איך צריך להתנהג במצבים שונים, כמו למשל כששניים עוברים במעבר צר במטוס. ישראל לא פיתחה תרבות כזו של הכרה בזר. אם תחייכי לישראלי כשאת צמודה אליו במטוס, הוא יחשוב שאת מכירה אותו מהיכן שהוא".

האם העובדה שאנו מורכבים מתרבויות בעלות קודים שונים של נימוס היא הגורם לכך?
"ההסבר של רב תרבותיות הוא חלקי. הרי גם ארצות הברית, שהיא חברת מהגרים, פיתחה את תרבות ה='Have a nice day'. הנימוסים עומדים בניגוד לתכונת ה'דוגריות' הישראלית הטיפוסית, לישירות המאפיינת את רוב הישראלים. אחד ההסברים לחוסר הנימוס הישראלי טמון בניסיון ליצור ישראלי חדש, שיהיה ישיר ויאמר אשר על ליבו. אולם, במקרים מסוימים הישירות הזו אינה מתאפשרת על ידי חוקי הנימוסים. עובדה שאף אחד אינו אומר לחברו 'איזה קמצן אתה'".

על פי גולדן, קיימת סיבה נוספת הגורמת לנו לא לאמץ נימוסים טובים: "החברה הישראלית נתפשת כמשפחה חמימה ודאגנית. לכן, כמו שבבית מותר לשכב על הספה ולהרים רגליים, כך גם בחברה הרחבה אנחנו מסגלים לעצמנו התנהגות דומה, פחות רשמית".
לצבר יש קוצים

דמות הצבר מתאפיינת בקוצניות, בחספוס ובחוסר רגישות. "כל אלה", טוענת שרף, "הפכו את הצבר ללוחם הישרדותי נועז וחצוף. הצבר התעצב כנון-קונפורמיסט, ולכן הנימוסים כיום אינם מובנים מאליהם להורים ולילדים כאחד. יוצא שאם אתה מנומס להפליא - אתה נחשב ל'חנון', למישהו ש'דופק חשבון'".

גם מיינרט סבורה, כי רוב הישראלים חסרי נימוס. "באוטובוס אני נאלצת לשמוע את שיחות הטלפון הפרטיות שהנוסעים הקרובים אליי מנהלים. בעיניי זה מאוד לא נימוסי. אנחנו חברה שרואה פחות מדי את האחר ואת הנעשה מסביב".

גולי רוזנפלד, אמא של תומר (8) וגל (4), מתלבטת בשאלה כיצד לחנך את ילדיה לערכים ולנימוס בחברה שבה שולטים הכוחניות, המרפקים ותרבות ה'סמוך' ו'יהיה בסדר', ושאנשים רבים בה מקדשים את ההישגיות. "חשוב לי שתומר יהיה מנומס. מצד שני, אני לא רוצה שהוא יהיה חריג בחברה", היא אומרת ומפרטת: "אני רוצה שהוא יעמוד על שלו ולא יהיה פראייר, שיהיה ישיר ולא צבוע כמו בארצות אחרות".